חכמת הצמצום

"מה למען השם אני עושה עכשיו עם כל החומר שאגרתי וכל הלילות שלא ישנתי?! אספתי המון המון חומר, ואני לא יודע מה להכניס לספר וכמה?"

כך אומר לנו עיתונאי ותיק שערך תחקיר מקיף על פרשה שהתפרסמה במדינה. הוא אסף כתבות ואינספור תמלולי חקירות, תחקר בעצמו אנשים מהשטח ואנשי מקצוע מהתחום ועוד. כעת יש לו תמונה טובה של הממצאים שגילה ושל מסקנותיו, ובכל זאת הוא מתלבט.

הוא שואל אותנו איך להתקדם.

לכאורה הוא 'שוחה' בחומר, הוא חולם כמעט רק על זה בלילות, אשתו כבר התייאשה ממנו והיא כבר יוצאת קבוע עם החברות למסעדה, הילדים מבקשים עזרה בשיעורי הבית מהשכן… הוא בקיא בממצאים, בנפשות הפועלות, בהשתלשלות העניינים ברמת הדקות, ובעיקר במה שהסתתר מתחת לפני השטח, שאותו הוא הצליח לגלות, לשיטתו.

אז למה הוא בבעיה?

כי כאן בדיוק האתגר: כיצד יצליח להעביר לקורא – שאינו בקיא כמוהו בפרטים, ולא חקר ולא נבר בחומר במשך תקופה ארוכה – את המסר שלו;

אם ייתן לממצאים לדבר בעד עצמם – לא בטוח שהקורא יצליח להבין, וכנראה שלא תהיה לו את הסבלנות לקרוא בעיון ובדקדוק עד שיצליח להרכיב את הפאזל לתמונה ברורה, כפי  שהצליח המחבר.

אם יערב את הפרשנויות שלו ואת הדגשים שלו, הוא כבר מכניס לספר את טביעות האצבע שלו, את המבט הסובייקטיבי שלו, ובזה הוא מאבד את עוצמת התחקיר ואת האמינות שלו.

מה לעשות?

כמו תמיד האמת נמצאת איפשהו באמצע;

אם נצא מנקודת הנחה שהקורא לא יגיע לרמת המידע והאבחון שהגיע אליה המחבר – יהיו פרטים שלא יגיעו לתשומת ליבו והוא לא יצליח לבדו לעלות על המסתתר מאחורי העובדות, אזי אי אפשר להישאר ברמה האובייקטיבית של הממצאים בלבד.

מצד שני, עירוב הפרשנות עם העובדות מעלה חשש שהספר יסומן ויתקבל כפרשנות בלבד וכמוטה לצד מסוים.

מצד שלישי – המחבר מעוניין שלפחות עיקרי הדברים יעברו אל הקורא בצורה האמינה ביותר, אך כמו כל כותב, הוא ממש לא רוצה לשעמם את הקוראים שלו…

אז מה אתם מציעים?  איפה האמצע ב'סיפור' הזה, תרתי משמע…?

הסופר 'שלנו' לקח TIME-OUT של כמה ימים לעצמו, לשבת ולכתוב ברצף מהתחלה את הסיפור.

ובשלב השני – נעזור לו לנפות ולצמצם את עודף המידע, ונבנה מסכת מוצקה, ברורה ומעניינת לקורא.

עומס, יש בשגרה גם למי שלא כותב. אז פרגנו לעצמכם מדי פעם TIME-OUT וקחו נשימה עמוקה, רק כדי להקשיב מחדש לסיפור של עצמכם. ומי יודע, אולי אפילו תחזרו עם רעיון לספר ממש…